אחד הנושאים הכאובים אצלנו בבית, וכנראה שבבתים נוספים, הוא עניין אכילת הירקות, או ליתר דיוק, עניין אי-אכילת הירקות.
כשהילדים היו קטנים, והתחילו את שלב ה"טעימות" כבר ראיתי איך אני "אנצל" את השלב הזה, כדי ללמד אותם שירקות זה דבר נהדר. זה כמעט עבד. רק שממש לא.
האמת היא שזו באמת לא אשמתי. עדיין לא אמרתי נואש, ובכל ארוחה אני דואגת להגיש לשולחן ירקות חתוכים או סלט, אבל ב99.9% מהמקרים- אני היחידה שנוגעת בהם.
בעלי טוען, שהוא גדל יפה מאוד בלי לאכול ירקות בכלל, אבל חבל לי שהילדים מפסידים את היתרונות התזונתיים שבהם.
גם סבתא של תום, מאיה ושי מקפידה להגיש להם בכל ארוחה ירקות, אבל בסוף הארוחה- היא נאלצת להחזיר אותם למקרר, ולפעמים אפילו לפח.
עד שיום אחד מסתבר, שסבתא יכולה לשמוע את הירקות. כן, כן, סבתא מתגלה כד"ר דוליטל של הירקות, ואת הדברים שהם לוחשים באוזנה, היא מספרת לילדים, עד שהם מבינים כמה הם הפסידו עד היום, כשלא רצו לטעום מן הירקות.
החסה, למשל, מוסרת לילדים שהיא עצובה מאוד, שהם לא רוצים לאכול אותה, כי היא רוצה להעניק להם ויטמינים ומינרלים. העגבניה נעלבת, שהילדים אפילו לא נוגעים בה, כי גם בה יש ויטמינים ומינרלים, שהיא רוצה להעניק להם במתנה. הפלפלים הכתומים והצהובים מצטרפים גם הם לשיחה, ומבקשים שיאכלו גם אותם.
הילדים משתכנעים, שכדאי להם לאכול את הירקות, ולהרוויח את כל הדברים הבריאים שיש בהם, וסוף סוף קערת הירקות מתרוקנת.
אסנת גרינברג, כתבה את הספר "מה לחשה החסה לסבתא", לאחר שהכינה לנכדתה ארוחת ערב, והיא סירבה לאכול את הירקות. באותו רגע, אסנת חשבה על הרעיון לדבר עם מאיה בשם הירקות, ולהסביר לה על המתנות שהם רוצים לתת לה, על הייעוד שלהם ועל החשש שלהם להגיע לפח. כשראתה שזה עובד, היא חשבה שזה יכול להיות רעיון נפלא לכתוב על כך ספר ילדים, וכך עשתה.
הספר המקסים הזה עוסק בנושא חשוב ביותר- תזונת הילדים, והוא מעודד בהומור ובחן את הילדים לאכול ירקות. אהבתי מאוד את השפה הבהירה והברורה, את הציורים הצבעוניים (של ויטלי מינין) ואת הנושא כמובן.
מומלץ!
"מה לחשה החסה לסבתא"
מאת אסנת גרינבר.
הוצאת אוריון.
מחיר לצרכן 49 שקלים.
להשיג בחנויות הספרים, בחנות ההוצאה (קניון ערי החוף, סחרוף 19 ראשון לציון) ובאתר:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה