הסרט
"ג'נקשן 48" עלה לאחרונה על האקרנים.
אני
חייבת לציין שאין זה דבר של מה בכך, מכיוון שלא מדובר בסרט "רגיל".
למה הכוונה?
אנחנו
רגילים לצפות בסרטים בשפת האם שלנו, עברית, או בסרטים בשפה האנגלית. כשבא לנו
"לספוג קצת תרבות" אנחנו יכולים להשוויץ בכך שאנחנו חובבי סרטים צרפתים.
אבל
ג'נקשן 48 הוא סרט בערבית.
נכון
שמדי פעם מבליחים כמה משפטים בעברית. בכל זאת הסרט מתרחש בישראל. אבל השפה השלטת
היא הערבית.
הסרט
מספר על כארים, אמן היפ הופ, וחברתו מנאר, אשר גרים בלוד. הם וחבריהם נתקלים בקשיים רבים עקב כך שהם ערבים אשר גרים בישראל. הם מנסים להילחם בקשיים האלו בין השאר בעזרת המוזיקה.
מדובר
בסרט פוליטי ושמאלני מאוד. כל כך שמאלני, שהתפלאתי שלא הצמידו לכניסה לאולם שלט, ובו כתוב:
"הכניסה לימנים אסורה":)
הסרט
מעניין מאוד, אך עם זאת יש בו כמה חסרונות בולטים.
הראשון
הוא הקפיצה מנושא לנושא. נראה שליוצרי הסרט היה כל כך חשוב להעביר לצופה את הקשיים
שבחייו של ערבי ישראלי, כך שהם לא פסחו על אף קושי: העוני בחברה הערבית, הגזענות
מהצד הישראלי, כבוד המשפחה, השמרנות המוסלמית של המבוגרים לעומת הקידמה אצל
הצעירים, הקושי להשתלב בחברה הישראלית... הסרט מטפל במגוון כל כך רחב של נושאים,
שמבחינתי זה היה פספוס. לדעתי היה כדאי שהסרט יתמקד בבעיה אחת או שתיים, מכיוון
ש"תפסת מרובה- לא תפסת"...
חיסרון נוסף הוא החלוקה המוחלטת בין טוב (ערבים) לרע (יהודים).
עם זאת, השחקנים
היו מצויינים. השחקנית אשר שיחקה את דמותה של מנאר משחקת דמות משכנעת מאוד שאי אפשר
שלא להתאהב בה. גם תאמר נאפר (כארים) משכנע.
המוזיקה
של כארים, הדמות הראשית, הוסיפה המון לסרט. לא יכולתי להפסיק לזמזם את השירים שלו
כשיצאתי. רק בשביל זה היה שווה לבוא:)
צפייה
מהנה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה