כשהוזמנתי לצפות בסרט הישראלי החדש "ירח בבית 12" תהיתי למה הוא נקרא כך.
בניגוד למה שאני עושה בדרך כלל, הגעתי לצפות בסרט מבלי לקרוא עליו דבר לפני כן.
החלטתי לבוא כמו דף חלק.
התיישבתי בכורסאות הנוחות של אולם הוי.איי.פי בסינמה סיטי, והסרט התחיל.
בדקות הראשונות חשבתי שחלה טעות, ושכחו להוסיף פסקול לסרט.
הייתה סצנה ראשונה, סצנה שניה, סצנה שלישית, אבל אף אחד לא דיבר. יכול להיות שהגעתי לצפות בסרט אילם?
רק בהמשך השחקנים התחילו לדבר, ואז הבנתי את אחד מסודות הקסם של הסרט: מעט דיבור, הרבה רגש. כמה הרבה? המון, בכמויות. הרגש דיבר מכל סצנה בסרט, ולא היה צורך בריבוי מילים.
הסרט "ירח בבית 12" מספר על שתי אחיות, כביכול שונות לחלוטין אחת מהשניה, אבל בעצם דומות מאוד.
האחת, לני (יערה פלציג), גרה במושב, חיה חיים חדגוניים עם שגרה החוזרת על עצמה מדי יום, ומטפלת באביה הסיעודי.
השניה, מירה (יובל שרף), עזבה את הבית בגיל צעיר (בהמשך מגלים למה), ועקרה לתל אביב. היא חיה חיים סוערים, עובדת במועדון, יש לה חבר, וכביכול נראה שהיא חושבת בעיקר על עצמה ולא על אחרים.
בהמשך הסרט, כשמצבו של האב מידרדר, מגיעה האחות הגדולה חזרה אל המושב. נוצר חיבור מחודש בין האחיות, והצופים נחשפים לסודות המשפחתיים.
בעוד האחות הגדולה לומדת להאט את הקצב, ובעיקר לעזור גם לאחרים ולא רק לעצמה, האחות הצעירה יותר לומדת לשחרר את עצמה קצת יותר, ונפתחת להתנסויות חדשות ומעניינות.
אני חושבת שכבר זמן רב לא נהניתי ככה מסרט. נהניתי מהבימוי, מהמשחק, מהצילום. ובעיקר נזכרתי למה קולנוע הוא אמנות.
אל תלכו. רוצו לראות!
ירח בבית 12
סרטה של דורית חכים
110 דקות
נ.ב. ביציאה מהסרט יובל שרף ואני הצטלמנו יחד. זו התמונה היחידה שיצאה טוב, למרות שאנחנו לא מביטות ישירות למצלמה (ותודה לריקי ברוך ששלחה לי את התמונה)
ע.נ.ב. עדיין סקרנים למה הסרט נקרא כך? אני לא מגלה. תלכו לראות:)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה