מכירים את זה שאתם אומרים לילדים שהגיע הזמן לישון, והם פשוט נכנסים למיטה בלי להתווכח ונרדמים מיד?
ברור שאתם לא מכירים את זה, כי אנחנו חיים במציאות, ולא באגדה.
ובמציאות- לוקח זמן מהרגע שבו מכריזים על שעת ההשכבה ועד שהילדים באמת ישנים.
מהניסיון שלי, בין גיל שנתיים וחצי ל4 וחצי, יש את השלב שבו הילדים קוראים לנו ההורים לעוד חיבוק אחד, ולעוד נשיקה, ו"אמא, אולי תשבי לידי קצת?" ו"אבא, יש לי פיפי!".
בשנתיים האלו, שהילדים קטנים, אבל לא מדי, וגדולים, אבל לא מדי, הם נהיים פתאום "סרבני שינה", וההורים מתניידים כמו יו-יו- נכנסים לחדר, יוצאים, נכנסים, יוצאים.... יכול להוציא מהדעת.
שירי אוסטרובסקי, שהיא במקצועה יועצת שינה ומלווה התפתחותית,
כתבה את "סיפור השינה של גאיה", ספר שמספר על ילדה, שבדיוק כמו הילדים שלי (ושל כולם כנראה), נכנסת למיטה, אבל בכל פעם קוראת לאבא שלה בתירוץ אחר- עוד חיבוק, עוד נשיקה וכו'.
כשגאיה מספרת לאבא שהיא לא עייפה- הוא מנסה לעזור לה למצוא פתרונות: לישון עם בובה, לעיין בספר...
אבל שום דבר לא עוזר.
רק כשאבא שואל את גאיה מה היא חושבת שיעזור לה להרדם- הם מצליחים למצוא פתרון.
לאחר קריאת הספר, הבנתי שסך הכל הילדים שלי צריכים להרגיש שאני נמצאת שם עבורם.
נכון שהקריאות שלהם מאתגרות את הסבלנות שלי, אבל אם אצליח להקשיב להם במקום להתעצבן- הם ירגישו רצויים ואהובים וכנראה גם יירדמו יותר בקלות.
אז כן, למרות שגם אנחנו כבר עייפים ומותשים מכל היום הזה, כדאי למצוא כמה רגעים של הקשבה לילדים שלנו, כדי שהם יירדמו בצורה יותר נעימה וקלה.
את "סיפור השינה של גאיה" ניתן לרכוש בקישור:
שינה נעימה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה